⛪ יום א' ה2- של תחייתו של האדון (רחמי האלוהים) (שנה א')
הנה תרגום הדרשה לעברית מודרנית, תוך שימוש במונחים קתוליים מקובלים ובנוסח מקראי הנהוג בתרגומים קתוליים לעברית:
מכל הדברים שאפשר לדבר עליהם בעונת הפסחא היפה הזו, מתוך הקריאות הליטורגיות, נדמה שבזמן הזה הכנסייה כמעט מכריחה אותנו למקד את תשומת לבנו ביסוד אחד במיוחד: הרחמים. לא רק שזהו יום ראשון של הרחמים האלוהיים, אלא גם שנת יובל של רחמים. וזה נעשה נושא חוזר בהוראת הכנסייה לאחרונה — מה שאפשר לכנותו ההיבט העמוק והיפה ביותר של דתנו כולה: רחמי האל.
ובו בזמן, תמיד קיימת סכנה שכאשר מדברים שוב ושוב על דבר מה — כמו באינפלציה — ערכו הולך ונשחק, עד שאמירות כמו “האל הוא אהבה” או “האל רחום” הופכות לקלישאות ריקות. כאילו היו כתובות על שקיות נייר ממוחזר: “90% נייר ממוחזר… אגב, האל הוא אהבה. הוא רחום.” הדבר כמעט נהפך לקריקטורה של הדת הנוצרית.
ובייחוד כאשר מעמידים זאת מול דברים רבים אחרים שהדת מלמדת אותנו. הייתי רוצה לקוות — אך איני יכול להבטיח — שכאשר אדם נכנס לכנסייה קתולית, לפחות בענייני דוקטרינה, הוא לא ישמע דעות אישיות. כי בעניינים אלו — הדוקטרינה — הכנסייה אינה עוסקת בדעות. משום כך יש לנו כנסייה שאינה טועה (אינפאליבילית), ולכן יש לנו מגיסטריום.
והכנסייה מלמדת אותנו על אחרית האדם — ארבעת הדברים האחרונים: המוות, הדין, גן עדן וגיהינום. היא מלמדת על טבע הצדק ועל טבע הרחמים. ולכן, אם אנו רוצים להבין באמת את עומקם ויופיים של הרחמים, עלינו לשקול אותם גם מול מקבילם: הצדק האלוהי.
די להביא תמונה אחת חזקה, אולי אף מטרידה: הקדושה תרזה מאווילה, דוקטורית של הכנסייה, מיסטיקנית כרמליטית גדולה, ראתה באחד מחזיונותיה את המון האנושות נופל לאבדון כפתיתי שלג.
והמטפורה הזו — לא שלי אלא שלה — מקבלת חיזוק גם מההתגלות הגדולה של פטימה, שבה ראו ילדי הרועים דבר דומה. והתמונה המפחידה הזו רק מדגישה את מה שאמר אדוננו לפני אלפיים שנה:
“כִּי צַר הַשַּׁעַר וְקָשָׁה הַדֶּרֶךְ הַמּוֹבִילָה לַחַיִּים… וּרְחָבָה הַדֶּרֶךְ הַמּוֹבִילָה לָאֲבַדּוֹן” (מתי ז׳:י״ג–י״ד).
אם כן — מה נאמר על רחמי האל?
לעיתים מציגים את האל כמעין דוד חביב עם זקן אפור — מעין “סנטה קלאוס שבשמים” — המקבל כל אחד בשערי הפנינה ואומר: “אל תדאג, הכול בסדר.” אך זה עומד בניגוד לתמונה המקראית, שבה אהבת האל היא אהבה קנאית, “אֵשׁ אֹכְלָה” (דברים ד׳:כ״ד).
כיצד ניישב בין התמונות הללו? אלו אינן שאלות מופשטות — הן מהשאלות האישיות והדוחקות ביותר של קיומנו.
בבשורות שואלים את האדון שוב ושוב:
“מָה עָלַי לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לָרֶשֶׁת חַיֵּי עוֹלָם?” (לוקס י״ח:י״ח).
גם אני רוצה לדעת: מה עליי לעשות כדי להיוושע?
(המשך הסיפור:)
היה אדם בשם רודולף הס, מפקד אס־אס גרמני ואחראי למחנה ההשמדה אושוויץ. הוא היה אחראי אישית למותם של בין שניים לשניים וחצי מיליון בני אדם.
ובאופן מסתורי בהשגחת האל, בין האנשים הרבים ששלח למותם היה גם כומר ישועי — שאותו שחרר במפתיע.
לאחר המלחמה נתפס, נשפט ונידון למוות. בעת שהמתין להוצאתו להורג, פחדו הגדול לא היה המוות עצמו, אלא שיקבל יחס אכזרי כפי שנתן לאחרים. אך להפתעתו, היחס שקיבל היה אנושי.
דבר זה נגע בלבו. והוא — שהיה תינוק שהוטבל בכנסייה הקתולית — ביקש לראות כומר.
אך אף כומר לא הסכים לבוא.
לבסוף נזכר בכומר הישועי ששחרר בעבר. מצאו אותו — והוא בא.
הס התוודה וידוי שלם, בדמעות רבות, וקיבל מחילה. ימים ספורים לאחר מכן קיבל את הקומוניון הקדוש — גופו של אדוננו — לראשונה מאז ילדותו, זמן קצר לפני הוצאתו להורג.
מה אנו לומדים מכך?
אם דמו של השה התמים — המשיח — יכול למחוק אפילו את חטאיו של אדם כזה, הרי שזו רחמים נוראים ונפלאים כאחד.
אך יש כאן גם נקודה נוספת: הסליחה.
ייתכן שאותו אדם נמצא כעת — אם שב בתשובה באמת — עם הקדושים בכבוד השמים, לצד מרים הבתולה, יוסף הקדוש, פטרוס ופאולוס.
ומנגד — ייתכן שישנם כמרים שלא סלחו — ואיבדו את הישועה.
איזו ניגודיות חריפה.
הרי המשיח לימד:
“סִלְחוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ… כַּאֲשֶׁר גַּם ה׳ סָלַח לָכֶם” (קולוסים ג׳:י״ג).
“אִם יַכֶּה אוֹתְךָ אִישׁ עַל לֶחִי יְמִינֶךָ — הַטֵּה לוֹ גַּם אֶת הַשְּׂמֹאל” (מתי ה׳:ל״ט).
“לֹא עַד שֶׁבַע פְּעָמִים… אֶלָּא עַד שִׁבְעִים פְּעָמִים שֶׁבַע” (מתי י״ח:כ״ב).
ובתפילה שלימד אותנו האדון — “אבינו שבשמים” — אנו אומרים:
“וּסְלַח לָנוּ אֶת חוֹבוֹתֵינוּ כַּאֲשֶׁר סוֹלְחִים גַּם אֲנַחְנוּ לַחַיָּבִים לָנוּ.”
ביום שישי הטוב, הגנב הטוב אמר:
“זְכָרֵנִי… בְּבוֹאֲךָ בְּמַלְכוּתֶךָ”
והאדון השיב לו:
“הַיּוֹם תִּהְיֶה עִמִּי בְּגַן עֵדֶן” (לוקס כ״ג:מ״ג).
לעומת זאת, פטרוס הקדוש כפר בו באותו יום.
וכבר נאמר ביחזקאל:
“חַי אָנִי… אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע… כִּי אִם בְּשׁוּבוֹ מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה” (יחזקאל ל״ג:י״א).
אין זה עניין של קשיחות או רכות — אלא של אהבה.
אהבת האל דורשת את כל כולנו. כמו בנישואין — נאמנות שלמה.
אך בניגוד לאהבה אנושית, האל תמיד מוכן לקבל בחזרה כל מי שבא בתשובה אמיתית.
כאשר אנו אומרים:
האל הוא אהבה — Deus Caritas Est
האל רחום — Misericors est Dominus
אין אלו קלישאות — אלא אמת החודרת עד עומק הקיום.
כולנו זקוקים לרחמים.
“לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה… לֹא תִבְזֶה” (תהלים נ״א:י״ט)
“אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים — כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ” (ישעיהו א׳:י״ח)
אך הכול תלוי בתשובה אמיתית.
הדרך לחיים צרה — אך הרחמים פתוחים לכל הקורא.
וכמו במשל הבן האובד — האב מחכה תמיד, קורא תמיד, ומזמין אותנו לשוב.
בשם האב, והבן, ורוח הקודש. אמן.
